לחיות בעולם בלתי צפוי

החיים, כמו נהר זורם, מתפתלים ומשנים את מסלולם ללא התראה מוקדמת. 

בינואר 2020, עמדתי על סף הגשמת חלום.

נסעתי לקופנגן, האי האהוב עליי בעולם, עם תיק מלא תוכניות. המטרה הייתה להתכונן לריטריט "Self Therapy" שתכננתי להוביל במרץ יחד עם מיכל, המפיקה האהובה שלי, תכננו כל פרט בקפידה. 

הרגשתי שהכל מתחבר בצורה מושלמת.

חזרתי לישראל מלאת אנרגיה והשראה, כרטיס הטיסה לחודש מרץ כבר היה מוכן. ואז, כמו רעם ביום בהיר, הגיעה הקורונה. המילה הזו, שהייתה זרה לכולנו, הפכה למציאות יומיומית מורכבת. גבולות נסגרו, טיסות בוטלו, וכל התוכניות שלי התפוגגו באוויר.

פתאום, מצאתי את עצמי סגורה בתוך הבית, שהפך לכל עולמי. בתוך השקט הכפוי הזה, התחלתי להקשיב לצלילים שלא הבחנתי בהם קודם. למרות שאני גרה בסביבה עירונית, שמעתי ציפורים שרות במרפסת.

הטבע, שתמיד היה שם, פתאום התגלה במלוא הדרו.

גיליתי יכולות חדשות – פתאום הצלחתי לגדל עציצים במרפסת, משהו שמעולם לא הצלחתי לעשות קודם. המרפסת שלי הפכה לג'ונגל אורבני קטן, מלא חיים וירוק. למדנו אני ובני ביתי להעריך את הרגעים הפשוטים – לשבת בשמש, לעלות לגג להשתזף, להתפלא מהיכולת פשוט להיות.

זה היה זמן של התבוננות פנימה, של חשבון נפש אישי ומקצועי. שאלתי את עצמי – מה באמת חשוב לי? מה אני רוצה לקחת איתי לעולם שיגיע אחרי שכל זה יסתיים?

כשהעולם החל להיפתח מחדש, הרגשתי מוכנה לצאת שוב אל הלא נודע.

ביולי 2023, טיילנו אני ואהוב ליבי בקרוואן כמעט חודש על אדמת פורטוגל, כדי להכיר את התרבות והאנשים ובעיקר את האדמה והאנרגיה של המקום המדהים הזה. אהבנו מאוד את המקום, והוא נתן לנו השראה. משהו בפשטות של הנוף, התרבות והאנשים קסם לנו ונתן לנו תחושה של עוד.

בספטמבר 2023, נסעתי לבד לליסבון כדי להכיר הפקה חדשה ולהתחיל להביא את החומרים שלי לפורטוגל. לקחתי דירה באלפמה – השכונה העתיקה של ליסבון, יצאתי לפגישות שונות כדי להבין מה קורה בתחום.

פגשתי מפיקות, אנשי יח"צ, מוזיקאים ועוד, והצלחתי לסגור שתי סדנאות הכרות, וריטריט לינואר 2024.

הכל היה מרגש ומדויק באותו הרגע. הייתי מאושרת, ממוקדת, נחושה ושלווה. הרגשתי שאני פותחת פרק חדש ומרגש בקריירה שלי, מרחיבה את הפעילות שלי בדיוק לפי התכנית.

אבל החיים שוב הוכיחו כמה הם בלתי צפויים. 

ב-7 באוקטובר 2023, הכל השתנה שוב. בן רגע המציאות השתנתה, נחרבה. הייתי נפגעת טרור (על כך אכתוב אולי בפעם אחרת), אהוב ליבי גוייס לצבא במילואים ונלחם על חיינו, ועיר מגורי הייתה תחת התקפה בלתי פוסקת של טילים.

צליל האזעקה, שפעם היה רחוק ומופשט, הפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו. כל התקפה היא תזכורת כואבת לשבריריות החיים ולאי-הוודאות שאופפת אותנו. בלילות, כשהשקט השתרר, מצאתי את עצמי מהרהרת בפער העצום בין התוכניות שרקמתי בליסבון לבין המציאות הקשה שנכפתה עלינו.

ובכל זאת, אפילו בתוך הכאוס הזה, מצאתי רגעים של חסד.

הקהילה התגייסה באופן מעורר השראה - אנשים פתחו את בתיהם למפונים, התארגנו משלוחי מזון לחיילים ולקשישים, וקבוצות תמיכה נפשית צצו כמו פטריות אחרי הגשם. גילינו כוחות שלא ידענו שקיימים בנו.

הבלתי צפוי שוב הגיע, והפעם בעוצמה שגרמה לנו להתגעגע לקורונה. אבל גם למדנו ועדיין לומדים שיעורים עמוקים על חוסן, על ביחד, ועל היכולת האנושית להתמודד גם עם הבלתי נתפס.

דרך כל האתגרים האלה, למדתי שיעור חשוב – אי-ודאות היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

כשאנחנו מקבלים את האי-ודאות ומבינים שהיא טבעית, אנחנו יכולים להרגיש חופשיים יותר ולפעול מתוך מקום של אמון.

למדתי להתמקד בהווה, הבנתי לעומק שכל מה שיש לנו הוא הרגע הזה וכל דבר אחר זו רק השערה..

גיליתי שכשהנוכחות שלי מלאה ונוכחת הרבה יותר קל לעבור תקופות מורכבות ולחיות בעולם בלתי צפוי.

ובכל זאת, אפילו בתוך הכאוס הזה, מצאתי רגעים של אור. הקהילה התגייסה באופן שחימם את הלב - אנשים זרים הפכו למשפחה, ידיים נשלחו לעזרה מכל עבר. בתוך הפחד והכאב, גילינו עוצמות שלא ידענו שקיימות בנו.

הבלתי צפוי שוב טלטל את עולמנו, הפעם בעוצמה שגרמה לנו להתגעגע אפילו לימי הקורונה. אך בתוך התוהו ובוהו הזה, מצאתי תובנה מפתיעה: החיים אינם מה שמתכננים, אלא מה שחווים ברגע הנוכחי.

עכשיו, כשאני מביטה מהמרפסת שלי, שעדיין מלאה בעציצים ירוקים מימי הסגר, אני תוהה - מה יביא איתו המחר? אולי זו בדיוק הנקודה. לא לדעת, אבל להיות מוכנים. לא לצפות, אבל לקוות. ומעל הכל, להמשיך לחלום, גם כשהמציאות מנסה לעצור אותנו.

כי בסופו של דבר, אולי זה מה שהופך אותנו לאנושיים - היכולת לרקום תקווה מתוך אי-ודאות, ולמצוא משמעות גם ברגעים הקשים ביותר.

שלכם באהבה,

ורד